נקודת מפנה (Inflection point):
מקומה של המערכה נגד חמאס בתפיסת העולם של ממשל ביידן

מאמר הדעה של הנשיא ג’ו ביידן ב”וושינגטון פוסט” – בהמשך ישיר לנאומו לאומה (20 באוקטובר) – מעניק גיבוי לחתירתה של ישראל להכריע את חמאס. לשיטתו, חמאס – כמו פוטין – חותר להכריע אומה דמוקרטית בכוח הזרוע, ומכאן חשיבות המלחמה בו. ביידן מתייחס גם לתפיסה מרחיבה לגבי תפקידה של ארה”ב בנקודת מפנה היסטורית. זו משתקפת גם במאמרו של היועץ לביטחון לאומי ג’ייק סאליבן בכתב העת Foreign Affairs, אם כי בניגוד לנשיא הוא מתייחס רק בקצרה למלחמתה של ישראל, וניכר כי בראש סדר העדיפויות שלו עדיין ניצבת התחרות הבין-מעצמתית ברמה הגלובלית. מול מגמות בדלניות מדגישים ראשי הממשל את הצורך בבניית “שריריה” של ארה”ב, לא רק הצבאיים אלא גם הכלכליים-חברתיים והמדיניים. עבור ישראל, האתגר הוא להוביל לתובנה שלפיה שיקום העוצמה האמריקנית מחייב התייצבות לא רק מול רוסיה וסין, אלא גם (בזיקה למלחמה בחמאס) מול איראן ושליחיה באזור.

כיצד רואה ממשל ביידן את משימתו בזירה הגלובלית (ומבית)?

היועץ לביטחון לאומי בממשל ביידן (והמעצב האינטלקטואלי המובהק של תפיסת עולמו), ג’ייק סאליבן, פרסם מאמר רחב יריעה בכתב העת Foreign Affairs. הגרסה המקוונת נושאת את התאריך 24 באוקטובר 2023, ומתייחסת גם למלחמה בחמאס; הגרסה בגיליון המודפס פורסמה בפועל לפני 7 באוקטובר, ושיקפה דווקא אופטימיות לגבי המהלכים לנורמליזציה באזור. לא במקרה בחר סאליבן בבמה שבה נעשו בעבר ניסיונות להגדיר “מסגרות-על” של הסדר העולמי. כותרת המאמר – “מקורות העוצמה האמריקנית”, The Sources of American Power – רומזת למאמרו המכונן של ג’ורג’ פ’ קנאן, “מקורות ההתנהלות הסובייטית”, שהניח את היסודות לאסטרטגית-העל של ההכלה במלחמה הקרה.

בליבת המאמר הטענה שאנו נמצאים בנקודת מפנה (inflection point) היסטורית, בשל השילוב  בין שלושה אתגרים:

1. בראש ובראשונה, ההתמודדות עם מציאות עולמית שבה יש לארה”ב מתחרים מעצמתיים שאפתניים ומסוכנים. מה שצ’ארלס קראוטהאמר כינה “הרגע החד-קוטבי” (The Unipolar Moment) חלף עבר לו, וכך גם השלב שבו התמקדה ארה”ב במלחמה בטרור האסלאמיסטי כשליחותה העיקרית. סין ורוסיה, כל אחת בדרכה, הן אלו שמציבות כיום איום ראשון במעלה לעתידה של המערכת הבינלאומית, ולערכיה של ארה”ב. עם זאת, בניגוד לימי המלחמה הקרה, היריבות עם סין מתנהלת תוך תלות הדדית עמוקה במישור הכלכלי, והתמודדות משותפת עם בעיות גלובליות כמו משבר האקלים וסכנות הבינה המלאכותית
   
   
2. בתוך כך, מתחדדת ההכרה (שלדברי סאליבן הוזנחה לאחר תום המלחמה הקרה) שנדרשת תנופה כלכלית וחברתית מבית, ופעולה נחושה לשימור היתרונות הטכנולוגיים של ארה”ב, כבסיס הכרחי לניהול מדיניות החוץ האמריקנית מעמדה של כוח. החשיבות שממשל ביידן מייחס להשקעה בחדשנות ובעוצמה תעשייתית (מה שמכונה “ביידנומיקס”) משקפת במישור הפוליטי גם את הלקחים מניצחונו של דונלד טראמפ בבחירות 2016, כאשר שכבות רחבות בציבור האמריקני חשו שארצם מאבדת והולכת את מעמדה מול המתחרות היצרניות. כיום הממשל פועל לשחרר את ארה”ב מן התלות בשרשראות אספקה בעייתיות, שרבות מהן מקורן בסין. הוא משקם גם את התעשיות הביטחוניות (ואת ההרתעה הגרעינית). העוצמה הכלכלית והעוצמה הצבאית והמדינית תלויות זו בזו.
   
   
3. בזיקה לשני האתגרים הקודמים, הממשל רואה במערכת הבריתות שבנתה ארה”ב מאז מלחמת העולם השנייה נכס ראשון במעלה, בניגוד לממשל טראמפ, שהפגין חשדנות וזלזול כלפי נאט”ו ושותפות נוספות של ארה”ב. עם זאת, סאליבן מודה שמדובר בבריתות שנבנו בעידן אחר, ויש לסגל אותן למשימה של “תחרות בעידן של תלות הדדית”. אל מול התוקפנות הרוסית פעל הממשל לחמש את אוקראינה, לחזק ולהרחיב את נאט”ו (צירוף פינלנד ושוודיה, תגבור הגנת הסייבר ועוד), ולהעמיק מאוד את שיתוף הפעולה עם האיחוד האירופי. במקביל, אל מול איום הגרעין מצפון קוריאה והאתגר האסטרטגי הסיני, ארה”ב מחויבת להרתעה מורחבת הכוללת את יפן ודרום קוריאה; כוננה ברית ביטחונית עם בריטניה ואוסטרליה; מהדקת קשרים עם הפיליפינים ווייטנאם; ובמסגרת ה-Quad (עם יפן, אוסטרליה והודו) היא מבססת מגוון של מסגרות שיתוף פעולה עם הודו, המסתמנת כמשענת מרכזית מול סין. לרשימה זו יש להוסיף את הניסיון להקים “שותפות אטלנטית” שתכלול גם את אפריקה ואמריקה הלטינית, ואת מפגשי “פסגת הדמוקרטיות”.
   

במרקם צפוף זה של קשרי שיתוף פעולה סאליבן רואה את המפתח לבנייתה מחדש של עוצמה ומנהיגות אמריקנית. בלעדיה, לשיטתו, העולם מתקשה להתמודד עם אתגרים (הוא מביא את התגובה הראשונית והבעייתית למשבר הקורונה כדוגמה לכך). על הפרק: יוזמות חדשות למימון תשתיות ברחבי העולם, שתתחרנה ב”יוזמת החגורה והדרך” (BRI) של סין. כדי לשוב והצטייר כמנהיגה גם בעיני “הדרום הגלובלי” (ובעיקר הודו) הממשל גם מנסה להוביל, בינתיים ללא הצלחה בשל עמדת סין, הגדלה של מספר החברות הקבועות במועצת הביטחון – הוספת הודו וברזיל, יפן וגרמניה, אם כי מבלי לתת לקבועות החדשות זכות וטו.

המזרח התיכון – במתווה של סאליבן, ובעולמו של ביידן

מקומו של המזרח התיכון במסכת זו היה אמור – לשיטתו של סאליבן – להיות חשוב פחות מבעבר. כותרתו של פרק המשנה של המאמר, העוסק באזורנו, היא הסיסמה “בחר על מה להילחם” (pick your battles). הנסיגה מאפגניסטאן מוצגת כמהלך שהיה אומנם כאוב אך הכרחי, והממשל מתהדר בכך שלראשונה מזה זמן רב ארה”ב אינה מעורבת בלחימה. במשתמע, הוא שופט לשלילה – כפי שעשה גם טראמפ – את השנים הארוכות של מעורבות צבאית אינטנסיבית במזרח התיכון.

הממשל אומנם מחויב למלחמה בטרור, וסאליבן מזכיר בהקשר זה פעילויות בסוריה ובסומליה. הוא גם שב ונותן ביטוי לנחישותו למנוע מאיראן להשיג נשק גרעיני. עם זאת, בגרסה המקורית של המאמר, המוקד אמור היה להיות במהלכי הנורמליזציה והאינטגרציה, כולל היוזמה למסדרון תעבורה מהודו דרך המפרץ, ירדן וישראל לאירופה. הוא עסק גם בזיקה שבין התקדמות בין סעודיה לישראל ובין “מתן” לפלסטינים, שיותיר את האפשרות של פתרון שתי המדינות פתוחה.

מטבע הדברים, אירועי 7 באוקטובר הטילו את צילם על האזור, וחייבו התייחסות. סאליבן אכן מזכיר את תמיכתו של ממשל ביידן בישראל ובזכותה להגן על עצמה מול חמאס (“שאינו מייצג את העם הפלסטיני”), אך הוא כורך זאת גם בשאלות של הזרמת הסיוע ההומניטרי לעזה, ובמחויבות האמריקנית לחזון שתי המדינות. לפחות על פי המאמר ניתן להתרשם כי המלחמה, ואפילו פריסת הנוכחות הצבאית האמריקנית באזור (שאינה מוזכרת במאמר כלל, למרבה התמיהה), לא הסיטה את סאליבן, בעיקרו של דבר, מן ההתמקדות במה שמצטיירים בעיניו כאתגרים האמיתיים של ארה”ב בראייה צופה פני עתיד: בלימת התוקפנות הרוסית, תוך סיוע לאוקראינה; וניהול היחסים המורכבים עם סין, הכוללים גם תחרות אגרסיבית וגם הידברות הכרחית.

התמונה שונה, לפחות באשר לסדרי העדיפויות, כשמדובר בנשיא עצמו, המגלה באופן עקבי מעורבות אישית עמוקה ואהדה לישראל. גם בהתייחסותו לשחרור הילדה, אזרחית ארה”ב, אביגיל עידן, הדהדה ההתייחסות לאכזריות חמאס (סאליבן, בחצי משפט, השווה את מעשיהם לאלו של דאע”ש; ביידן, וכנראה גם שר החוץ טוני בלינקן בשל רקעו האישי, מודע גם לצללי תקופת השואה שעוררו זוועות 7 באוקטובר). למרות פעילותו להארכת ההפוגה ההומניטרית ושחרור חטופים נוספים, הוא הודף את הקריאות, גם בשמאל הפרוגרסיבי במפלגתו, להפסקת אש. ניכר כי עבורו המלחמה איננה אירוע משני שיש להכיל את השלכותיו, אלא נקודת מבחן נוספת הן לערכיה והן לכוחה של ארצות הברית.

לצד הרגש האישי, ממלאת תפקיד בגיבוש עמדתו – כפי שבאה לידי ביטוי הן בנאומו המשודר לאומה (20 באוקטובר 2023) והן במאמר ב”וושינגטון פוסט” (18 בנובמבר) – גם ההשוואה לאוקראינה. בדומה לפוטין, טוען הנשיא, גם חמאס מנסה להכניע אומה דמוקרטית, וקביעה זו מקנה חשיבות היסטורית ב”נקודת המפנה” הנוכחית למלחמתה של ישראל (ולכן גם לצורך שתסתיים בהכרעת חמאס). השוואה זו משרתת גם צורך פוליטי: הממשל מתעקש, לפחות בשלב זה, לכרוך יחד את חבילת הסיוע המשלים (supplemental) לישראל, 14 מיליארד דולר, שהוא כשלעצמו הכרה בכך שמדובר במלחמה ארוכה, שתצריך ריענון מלָאים – יחד עם 60 מיליארד דולר נוספים לאוקראינה. בקרב הרפובליקנים בקונגרס יש רבים המסתייגים מן הסיוע לאוקראינה אך תומכים ללא סייג בסיוע לישראל, ובאמצעות החיבור ביניהן ביידן מנסה להביא להעברת החבילה בכללותה.

האתגר לישראל: שינוי הפרדיגמה ביחס לאיראן

עמדתו של הנשיא ביידן באשר למלחמה ולמטרותיה היא בגדר נכס אסטרטגי של ישראל שיש לשומרו, כולל באמצעות פתיחת הדיון על “היום שאחרי” (בעמדותיו לגבי השבת שלטון הרש”פ לעזה נרמזת הבנה לכך שכיום היא איננה כשירה לעמוד במשימה זו). גם בתפיסת העולם שמשרטט סאליבן, אף על פי שיחסו כלפי המערכה בעזה רגשי פחות משל הנשיא, יש מרכיבים שניתן להיאחז בהם לחיזוק מעמדה המדיני של ישראל, כשותפה לערכיה וליעדיה של ארה”ב בהתמודדות עם אתגרי המאה ה-21 ובמהלכים לשילוב המזה”ת בחזון האמריקני. חיבור זה עם ארה”ב – אל מול הידוק הזיקה בין רוסיה לאיראן – מחייב את ישראל גם לבחון מחדש את עמדותיה העקרוניות בנושא אוקראינה.

בה בעת, ובזיקה להשתלבות זו בתפיסת העולם של ממשל ביידן, ישראל צריכה להציב על סדר היום, בדו-שיח עם הממשל – לצד הסוגיות המיידיות של ניהול המערכה, שחרור החטופים ותחילת התכנון ל”יום שאחרי” – גם את הסוגיה האיראנית במלוא חומרתה, ואת הצורך לסמן את הטיפול בה לא כהערת אגב אלא כאחד הצירים המרכזיים של שיקום העוצמה והמנהיגות האמריקנית. כבר עתה, כוחות אמריקניים מצויים ברמת חיכוך גבוהה מבעבר עם איראן וגרורותיה:

1. כוח המשימה של נושאת המטוסים “אייזנהאואר”, הפועל במפרץ, נתון (לטענת גורמים רשמיים איראניים) להתגרויות מצד גורמי משמרות המהפכה;
2. “פיקוד המרכז” של ארה”ב – CENTCOM – הטיל על איראן את האחריות לתקיפות של החות’ים נגד השיט הבינלאומי;
3. ספינות אמריקניות היו מעורבות בכמה אירועים של יירוט טילים ששוגרו על ידי החות’ים לעבר ישראל, וכן בסיכול ההשתלטות על ספינה בבעלות ישראלית;
4. מיליציות נאמנות לאיראן היו מעורבות בכשבעים אירועים של תקיפות טרור על יעדים צבאיים אמריקניים בסוריה ובעיראק; חיל האוויר האמריקני הגיב בתקיפות אחדות על יעדים של ארגונים אלה.

בקונגרס כבר נשמעים קולות הקוראים לגישה מחמירה הרבה יותר כלפי איראן, אך עד כה, למרות הנוכחות והפעילות הצבאית, נמנע הממשל מלסמן את איראן במובהק כ”צלע השלישית” (של המשולש סין-רוסיה-איראן) של מערך האיומים הגלובליים. הדיון לגבי שיבה לעסקת הגרעין (JCPoA) – שעד לא מכבר הצטייר כיעד חשוב של הממשל – אומנם דעך, בין היתר לנוכח מעורבות איראן בסיוע לחמאס, אך הוא עדיין לא פינה את מקומו לתפיסה מחמירה יותר של איראן כשותפה משמעותית ומסוכנת במערך הכוחות העוינים למערב.

על ישראל וידידיה לפעול באופן שיטתי במרחב הציבורי האמריקני (והמערבי, שכן ארה”ב קשובה לעמדותיהן של בעלות בריתה), בקונגרס, ומול בכירי הממשל, כדי לקבע תפיסה זו ולמקד את תשומת הלב בתפקידה של איראן ובצורך להתייצב מולו, כלקח מרכזי של אירועי 7 באוקטובר, וברוח תפיסות היסוד שתוארו כאן.

סדרת הפרסומים “ניירות עמדה” מטעם המכון מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר

תמונה: IMAGO / Sipa USA